איגי נהומי.
הטחב, אי אפשר היה לסבול את הטחב.
הוא היה כמו כובש את הקירות - מתפרץ לכל עבר בירוק שועט,
אחוז דיבוק לטמא עוד ועוד חלקים בנוכחותו.
לעזאזל.
לו רק היה אפשר לשרוף אותו בלהבות גדולות.
הוא גם נשא משל רקוב לרוחות שהתהלכו בין כותליו.
ואין מעשים רעים-רק אנשים רעים, שעושים מעשים מאוד רעים.
תשאלו את אלוהים, הוא יודע.
אז בשם האלוהים ובשמם, הרי לכם סיפורם:
ושפטו עצמכם את ההולך כדלHELLלן:
זה היה היה אחת שמה ריטה לָאוּש, האחות ריטה לאוש-היא נראתה הייתה כמו תא סרטני בדמות אדם,
צלילו של רשרוש גלימתה המבעית, בהולכה בין המסדרונות,
נשמע כמו ידיו של השטן מתכחכחות להן אחת בשנייה שעה שהוא מרחץ אותן בשבבי לבה רותכת,
או אולי של נשמות מסכנות.
היא באמת הייתה נוראית.
הדמון הנאמן שהיה אמון על סיפוקן של אותן הנשמות שמו היה- דזון-האב רוברט דֵזון:
הוא גם היה עושה מניקור לשטן,לו היה זה ממלא את כיסיו.
היא הייתה עושה את זה בחינם.
זיווג משמיים קודרים.
גילוי נאות:דרך נקיק עינו של מנעול חלוד שתלוי על דלת רדופת סיוטים בתא המרתף הקיצוני
שבבית היתומים האומללים ע"ש 'לוסופוסר השני' הארור, היה אפשר לראות דברים שהיית נותן הרבה בשביל לא לראות.
עזאזל.
לו רק היה אפשר לשרוף אותו בלהבות גדולות.
"תעביר לי אותו". היא קוראת אל האב המסור.
בידו מלאך רנסנסי מנומנם.
יפייפה נרדם*עובר מאצבעות מיובלות לחברותיהן.
(*כלורופורם, במינון הנכון הוא חומר הרדמה יעיל מאוד- האחות הייתה מקמצת בו
כדי שאלו (אם ירצו השמיים) אולי יקיצו בשיאו של המעשה, מין משחק שכזה: לו זה לא שינה דבר ,השכר* זהה.
*השכר המדובר הוא כמובן על שווים של איברי אדם פנימיים -שהוא, כמו הרבה דברים אחרים בעצם -
עומד על מידת טריותם, במקרה שלנו, בשנים)
"בבקשה ריטה"
"תודה"ּ.
היא הניחה את גופו קל המשקל אל מיטת הסד המאובנת, מתפעלת רגע שקט מאור דימדומיו.
מריה, הסכין השנונה שלה, כבר מתוחה היטב באוויר הטחוב.
"אלוהים אוהב אותךךך!!!!" מריה פוגשת את בית החזה הקטון מעט לשמאלו.
"אאאאאאמממאאאא!!"
גם הפעוט המכונף הזה הקיץ. זרועותיו ביקשו כלפי מעלה בבהלה
שנראית הייתה כמשיגה את הנתזים הארוכים שהעירו אותו.
התקרה מטיפה כעת למין אומנות גוף פוסט פוסט רדיקלית.
הקדושים שעל הקירות לא מתרגשים במיוחד.
מעל לתמונתו של 'לוסופוסר' היה חור צר שנוצר עקב אחד מכיבושיו היותר המוצלחים של הטחב ,
כעת, מקצת מחורשת עצי האלון המתים שבצדו המערבי של 'השני',
נגלית אל עיניה - היא באה במראה צמרות גזעי ענפיהם הערומים הנראים כזועקים את זרועותיהם
אל השמיים במין תחינה דומה.
'וכי האדם עץ השדה?' היא בטח חושבת עכשיו.
איזה זונה מטורפת.
"ריטה?"
"הא? מה?"הוא שולף אותה לרגע מן השלווה המקראית המפוקפקת.
"תזדרזי, נעשיתי רעב"
"גם אני, אני מסיימת לארוז את זה, ונאכל ארוחת ערב בסדר?"
(הלב הקטן, הריאות והכליות ילכו למקפיא שבמטבח, השאריות תשובנה אל עפרם בחורשת העצים המתים לעיל,
לו היה זה חורף הן היו מצטרפות בעל כורחן אל המאמץ המשותף שכרוך בהסקת המבנה.)
אבל עכשיו זה קיץ לוהט אש.
"אפגוש אותך למעלה"
כשפנה האב דזון אל דלת המרתף פרצה חרבה דרך מוגלת טחב רקובה ולקחה את ידו.
הוא צונח מתפתל מכאבים, דמו מתרחץ בתמונות הקדושים.
הם נראים מתרגשים.
איגי נהומי.
*למפעל הזוועות של האחות ריטה והאב דזון הייתה בעבר צלע שלישית,
האחות פונה, יום אחד היא נמצאה ישובה על כיסא במטבח כשליבה מונח על השולחן,
ודמו משמש כדיו.
וגם הייתה נערה צעירה שנמלטה משם בגפה, היא הייתה מזוג תאומים.
וגם נכתב שם שלילה אחד היא תחזור.
לילה אחד הגיע.
"איגי! טוב לראות אותך," התבוננה בה ריטה עם עיניים קורנות פעורות; שעה שהאב דזון
מתזמר את המפגש המחודש
בצווחות מחרידות אוזניים ,הוא כמו איזה מנצח על מיסת תופת משפריצנית.
"גם אותך ריטה"
"הרבה זמן"
"הרבה זמן" השיבה החרב.
"מממ..מה את מספרת לנו איגי?" שאלו העיניים הקורנות.
"שלי נקם ושלם ריטה"
היא נהמה בעוד חרבה חוצה את גרונו של האב דזון המיצתווח - מדמימה אותו באחת מצרחותיו,
לאחר סיבוב קל המלווה בקולו הערב לאזנה של ריסוק עצמותיו.
"להתראות רוברט"
קראה אליו בחיוך קפוא על מקומו והינף קל של מריה, ויישרה את מבטה עמוק אל עיני מקור הדממה.
סופסוף שקט.
הדממה גם היא מחייכת, בסוג של טרוף זועם שיכור מכוהליה של נקמת אמת או משהו כזה ,
חרבה עכשיו נוטפת טיפה איטית מהאב דזון - וא הולך נמהל לאיטו אל תוך הרצפה יודעת המלאכים,
כמו משבר את הדממה בקושי בקול ברכה חרישית.
ואז בעוד אדומה מבורכת.
מריה פוגשת גם היא את הקרקע בפעם הראשונה בחייה המקודשים.
רגעים מתוקים רצח.
"אני אמרתי לכם שאני אחזור נכון ריטה?" היא נשלפת מן האב דזון.
"כן, אני חיכיתי לרגע הזה איגי" עונה ריטה בעיניים שפולות במפגש הבתולין של מריה.
"גם אני ריטה"
את זוכרת את חורשת העצים הישנה שלנו נכון איגי?" אמרה כשהיא מסובבת אל עבר חורו של קיר.
"יהיה לי יותר קל לשכוח את שמי יא חתיכת כלבה זונה מטורפת"
"ששש.. זה חטא לנבל את הפה"
"את זוכרת איך שהייתי אוהבת להתהלך בה שעות ארוכות נכון?"
(למעשה היא בילתה שם את רוב כולו של הלילה,
מגע גלימתה באדמה מהפכת את רוחם של שוכני הקרקע העתיידים והנוכחיים כאחד-
בזמן ששפתותיה חרוצות הבקעים מלחששות בצירופים מטומאים .)
"לילה אחד אני מצאתי את עצמי שרועה בה במין שינה עמוקה, ואז את הופעת פתאום איגי, והראת לי..כל מיני דברים..,
בכל פעם שאני נזכרת בלילה ההוא אינני יודעת בוודאות אם הייתי ישנה או ערה..,
את יודעת איך זה אצלי...,בכל אופן.. זה היה אפוא בלילה שתום..
שיבוא על מנוחתו בשלום..עזב אותנו, אהה...
"מנוחתו בשלום מה ריטה?"
"אמן"
"בכל אופן.." המשיכה הפסיכוטית. "אני חיפשתי אותך באותו הלילה..אבל את כבר נעלמת לך.."
רצפת המלאכים אוגרת לתוכה עוד כמה מברכותיו של האב זדון היקר.
"מעניין.." השיבה איגי.
"גם אני חלמתי עלייך ריטה"
,ואת יודעת מה?"
" מה איגי?"
"הללויה זונה, יש חלומות שמתגשמים"
נהומי טופחת פעמיים בחרבה על פחון קופסת הדלק שלרגליה.
הלה מהמהם בשביעות רצון.
(הערת המחבר:עין תחת עין איז א בי'צ.)
"בואי, תורידי אותו מהסד בבקשה, אנחנו צריכות לעשות לך מקום ריטה."
"..קשה אנחנו צריכות לעשות לך מקום ריטה" - היא מצליחה לסיים את משפטה של נהומי.
בלי בדיחות, ריטה אכן הכירה את הרגע הזה.
עיניה של נהומי קורנות עכשיו, כמו מאירות את החלל, שמחשבתה בוודאי
על אצבעותיו של השטן המכחכחות בגלימתה השחורה של ריטה בפעם האחרונה בגלגול הנוכחי ,
כשהאחות ריטה פוקדת את מיטת הסד הידועה לשמצה מירבית בכמה גלגולים -באיטיות כמו נצחית.
"תקחי לך בבקשה איזו שאיפה מהכלורופום ריטה, מנה קטנה" היא אומרת.
"מנה קטנה?"
"מנה קטנה ריטה, את לא תרצי שנפספס את כל הכיף, נכון"?
"לא" ענתה כשהיא שואפת מחוייכת אל תקרת האדום המהפכני דרך מטפחתו של מלאך.
"את יודעת שלא הייתה לי ברירה נכון איגי"?
"ברור נשמה יפה, זה לא את, זה הטחב נכון?"
"כן,אני מניחה.."
האב מקדש בדמו כעת גם את מצחה של האחות ריטה השכובה תחת חרב.
עוד כמה רגעים קטנים של אושר. הלוואי ויכלו להימשך לנצח.
אבל כאמור, לשטן מוזמן מניקור.
"נתראה בגיהנום ריטה".
בגיהנום ריטה" פלטה חרישית.
"אאאאאאאמממאאא!!!"
גם האחות ריטה הייתה לזרועות עץ אלון שלוחות.
הקדושים לא התרגשו.
ציפורני השטן שוייפו מעט.
וסוף כל סוף לזה הטחב-שהוא עולה בלהבות גדולות.