.סֵה וַונְגָה לַאמוֹר
א.
"אני לא מרשה לך להסתכל לי בעיניים, רק על הכוס" היא אמרה לו בביטחון גמור.
איזה משפט פתיחה הא?
פאק בוקובסקי פאק וונגוט פאק טום וויטס שייזדיין גאנקסטה ניפ!
עיניינם של משפטי פתיחה מסוג שכזה - הוא כנראה לבוא ולשחרר איזו בריזה נדרשת אל אזורים יבשים מוכי סאחים, רחמנא ליצלן.
ובפרט שהם כאלה תכליתיים.
אבל אנחנו סוטים.
"זה מקובל עליי לחלוטין" הוא השיב ברוגע לפותחת בביטחון גמור
כשהוא ממשיך לבחון את מנהרת הקטיפה הקטיפתית השטוחה לפניו בלשון שרודפת אחרי עיניים רעבות, שהיא, כלומר לשונו -ובעצם גם המנהרה - נוטפת את זיעתה בתזמון נחמד ביחד עם מצחו החצי מקומט, כך עבר לו זמן מסויים לפני שמצאה את עצמה גם הרכבת בתוך המנהרה - כשהוא נהג פרוע.
זה היה כמו שירה בשגיאות כתיב.
עשיית אוהבים מינוס אהבה.
או אולי אפשר לומר 'עשיית רטובים'
אבל אנחנו סוטים.
בכל אופן, מבחינתה זה היה הפלאג'ר שביפור הפלאג'ר.
פורפליי.
התענוג המתעתד לבוא הוא קיצוץ ליבו לחתיכות בגודל ביס קטנטנות והאכלתן לבוהמת, גורת כלבי
הפומרניאן שלה בזמן שפרצופו משמש כצלחת, כל זה במינימום הדרמה האפשרית כמובן,
אבל עוד נגיע לזה.
בנתיים הם כבר שוכבים מנושפים במצב מאוזן ביותר בין קימוטי סדיניה של מיטה מאוזנת הרבה פחות באיזה בית דירות ארוך ונמוך*, באיזה צד בעסה של העיר (*בתי דירות גוצים ואקונומיים למגורים שכאלה הינם לאמיתו של דבר עניין נחמד ביותר. זאת מכיוון: שנראה שכל מי שגר בכאלה מקפיד בדר"כ על חוסר עניין מוחלט בכל מה שנוגע לשאר פוקדי המקום ,מעשיהם, ובכלל- ואתה בדר"כ יכול לעשות הכל במקומות האלה מבלי שזה ' יפריע' למישהו.)
כמו כן סיום חלקו הראשון של ערב השירה הוביל כמתבקש לשיחה מעמיקה עליה:
"אוי אלוהים אתה בסדר אתה". היא פתחה שוב.
"אני יודע". גם העמיק.
"..ממ..תזכיר לי איך קוראים לך?""
"מה זאת אומרת? לי?"
"סאביאר".
"סאביאר די פאקולו*."
* סאביאר די פאקולו השני היה למען האמת אכן טיפוס לא רנדומלי בעליל
כאשר הוא נבחר לשמש כחומר הזנה חי ומת רק כמה שעות קודם לכן ב'בֶּרליטון', בר בית המשקה הידוע לשמצה**.
(**הידוע לשמצה מוסב כמובן על המשקה, ה'ברליטון' עצמו דווקא היה מקום סבבה לגמרי גם הוא, גם שם היית יכול להיתקל כמעט בהכל-הנה לדוגמא: פעם אחת נערך בו ערב חברים סגור שכלל טעימות של יין קברנה מיושן, פילה דה-אדם על גריל פחמים, ובחינת יצירותיו המוקדמות של המלחין הגרמני הנודע פרנץ שוברט-
האירוע התקיים תחת חסותה הנדיבה של הקבוצה הוויגינסטית הרדיקלית - "'גם בני אדם הם חיות". 'הטעימות' היו למעשה ראש הקבוצה (לשעבר) שנקצץ והועלה על הגריל זמן קצר לאחר שהודה בשליחת 'מבט רעב' אל עבר כבשה תמימה וטהורה .
זה היה מפגש ב"טעם טוב" סה"כ כפי שנאמר שם, ובאמת כולם מאוד נהנו.)
סאביאר די פאקולו עצמו לא נכח באותו הערב אבל הוא היה משתלב בו ללא סתירות מיוחדות, הוא לא היה וויגניסט ראדיקלי אמנם, אבל ללא ספק היה קולינריסט סקרן.
בערב סיפורנו הוא יושב בגפו על בר עץ הדובדבן של הברליטון
כשהוא שיכור כלוט מהמשקה הכבר-ידוע-לשמצה שהוא בעצמו הגה המכונה 'טורט', זה המורכב מהשילוב הבלתי מתפשר בין יין אדום, טקילה, ורוטב טבסקו, והוא כרגע עובד על ההפצה המקומית שלו.
די פאקולו ראה גם את עצמו כמין טיפוס לא מתפשר.
בכל אופן, הטורט הוא זה שגורם לו במהרה לזמר שירי עם צרפתיים בקול רם מדי ובסטיות רתמיות ומלודיות מכוונות, הצקה מתונה למה שהוא קורא "נקבים" שהתיישבו ממולו ולדיבור ברוורס.
הערב השגרתי רואה סימן עלייה מבחינתו
כאשר הוא מוצא את עצמו לפתע מעורב בדיון נמרץ על אהבה, החיים, משמעות הקיום ובלה בלה וכו'
עם כלב מקומי מסוג שיבהאינו שנתמקם לידו,
השיבהאינו, שלמרות היותו נראה אמנם קצת אהבל- נראה היה כמצליח לסתור את קביעותיו של די פאקולו פעם אחר פעם וללא כל קושי מיוחד - ואפילו את אלו שהוא ניסה לקבוע ברוורס ,כשהוא מותיר את די פאקולו נבוך ומבולבל.
אם לומר את האמת סאביאר די פאקולו השני מעולם לא היה רטוריקן גדול, בפרט בהשפעתו של הטורט.
עם זאת לאחר כמה סיבובים הוא מצליח להוכיח לסביבתו ששכלו עדיין במותנו כפי שאומרים כשהוא זונח את השיבהאינו הארור,
וחוזר לדבר עם הטורט.
*
מנגן עליו שיר די סמיך עכשיו,ג'אז שיטי כזה.
לפתע בא איזה קול נושף באוזנו. זה לא הכלב הפילוסוף הארור.
"מה?לא תקנה לי משקה*? "אומר לו הקול בקלישאה נוראית (*הבהרה: יש להניח שחוקי הטבע קובעים שלַַנתון המכונה 'כוסית' אין צורך כלל וכלל בלומר דברים מקוריים או לפעמים אפילו בסדר הנכון - וכל זה עומד כמובן ביחס ישיר ל'כוסיותה' וכו', במקרה שלפנינו היא רשאית כמובן להשתמש בשורה לעיל. אחלה ציצים.)
וצורה נשית מרשימה ביותר מתיישבת בהדוק אליו.
די פאקולו כאמור מבסוט פעמיים.
הנקבים שממולו קצת פחות.
לאיזה בחור אקראי במקום ששתה גם הוא 'טורט' ונכח בדיון חוצה הגזעים הייתה לפתע הארה שכל רעיון החיים מסתכם בסופו של דבר לאסופה של נתונים מרשימים וג'אז זיונים ברקע.
"גנועל יל היהי הז" השיב גם הוא בקלישאה נוראית ברוורס.
"אז..אתה בא לפה הרבה?" היא המשיכה כשהקירות רועדים מחוסר מקוריות.
כשהוא מצידו משיב-
"זה לא איפה שאני נמצא, זה איפה שאני הולך" כשהוא קורץ אל הבהוב המנהרה.
וזהו.
הוא דוגלי אנושי בבית דירות ארוך וזול.
עושה רושם (שוב) שגם במקרה של די פאקולו -החיים (וסופם) מסתכמים בעצם לכמה החלטות קטנות שאנחנו לוקחים בכל יום.
פאק איט.
ב.
ביקורת השירה נקטעת בינתיים באחת ע"י כלבת הפומרניאן הסוערת על צידה החיצוני של הדלת במה שנשמע כהשתלחות פרועת רסן מושקעת למדי.
זה די הרבה רעש בשביל חיה שניתנת למדידה בגרמים.
"את שומעת..?תשתיקי את הכלבה הארורה הזאת לפני שאני מבשל אותה"שלף במפתיע.
"מה אמרת?"
"אמרתי-תשתיקי את הביצ' בת הזונה הזאת לפני שאני מבשל אותה"
"יש לך פה שמן זית במקרה*"?
*הזיקה לבישול במקרה של סאביאר די פאקולו הייתה למעשה קלה להבנה:
בנוסף להיותו קוקטייליסט בלתי מתפשר, היה די פאקולו בהכשרתו גם גסטרונום מוצלח למדי
שלרשותו אפילו עמדו בעבר שתי דיינריות חצי גורמה שראו הצלחה מסויימת:
שמן היה "גוּרMEAT" וחידושן הקולינרי היה בבישול וההגשה של אך ורק בשר 'טרי' מתקופת הגורות של המנה ועד לבשר ב"גיל ההתבגורות" שלה, אם ניתן לומר כך.
והסתבר שיש ביקוש רב לכזה קוויז'ין. (מנה פופולרית במיוחד היו ה"צ'יזבורגורים"למיניהם)
התקופה המשגשגת נקטעה אמנם באיבה לאחר שנתגלע ש"ניהול כספים לא מוצלח" חמור מצידו של די פאקולו הביאו למצב שבו רוב כספו המגורמט מושקע בנאמנות בתעשיות שונות ומשונות של רכישות-מין מגוונות ומשחקי הפטיש עשירים במקום בכלכלה ובתפעול השוטף של נכסיו, וניתן בהחלט לומר שהוא 'זיין' את העסקים האלה בכישרון רב, וכמעט ללא כל פרובלמה שראויה לציון.
כמעט.
וזאת מכיוון שהחיה קלת המשקל המשרטת בפראות את דלת חדר השינה מולו כרגע היא אולי מה שניתן רק לכנות כ(עוד) 'לקוחה לא מרוצה'- זאת לאחר שמצאה את עצמה לילה אחד הפומרניאנית כאשר היא סובלת משלשולי קיבה במידה קלה עד בינונית כתוצאה מאכילת תוכנה של שקית שאריות לכלב שנלקחה ע"י סה וונגה ונהג רכבת לשעבר אחד לאחר ביקור באחד ממטבחיו של די פאקולו.
אין מה לעשות, יש אנשים שבאים לך על הקטנות.
יש להוסיף ולומר שהדבר אירע בערב סגירתה של אחת ממזללותיו של די פאקולו, מה שהאיר שוב את העובדה שדי פאקולו-כמו רבים אחרים, סבל מהיעדרות מזל באופן יחסי.
הנה לדוגמא: גם נהג הרכבת של אותו הלילה רק שגה לקרוא בהלצה לכלבונת 'עכברו-שיט'*
וסיים גם הוא , כתוכנה של שקית איסוף לכלבים לאחר טיול של שמש צהריים קייצית באיזו גינה מקומית קטנה.
אם כבר וונגוט.
ככה זה.
(*לזכותו של הנ"ל יש לומר מיד שבוהמת אכן הייתה כלבת פומרניאן בעלת מראה קצת פחות שגרתי: זאת תודות לחוטם ארוך וסקרן יתר על המידה, קרחת גסה במקום שרעמת שיער בריאה הייתה אמורה להיות, עיניים אדומות מירשעות ומנטליות שורצת ביבים באופן כללי.
ולחובתו- אבל למה להעליב? )
המנה משלשלת הקיבות דרך אגב, הייתה ניסיון אמיץ מצידו של די פאקולו לגשר בין מזרח למערב, היא נקראה
"אני שם זית על הצ'יזבורגור" ועניינה היה טיגון בשמן זית עמוק גרגירי שומשום, צ'יז, בורגור, לחמניות וריבת חלב.
ג.
"מה אמרנו לגבי השמן זית?" שאל כאשר הוא קם אל הדלת המרעישה הזאת.
אבל כאן לא מדובר בבהמה פראיירית.
ורגע אחד לאחר שהוא מושך את ידית הדלת, היא כבר, כצפוי, מצלצלת כמו ענבל פעמון שעיר שתלוי בשיניים קדם-טוחנות על מפשעתו החשופה.
היא באמת נשמעה קצת רעבה.
חרף המראות הבהחלט לא נעימות די פאקולו רק חשב לעצמו ש"היא באמת נשמעה קצת רעבה". בזמן שבחן את צלצול הפעמון.
הוא היה טיפוס מוזר ביותר.
הציצים נזדעקו אל התמונה בידיים על לחיים.
"די, מספיק עם זה פאפי! זה לא האוכל שלך!" הם קראו אל צלצול הפעמון של די פאקולו.
הכלבתא - בניסיון יפה לצמצם את הדרמה -זאת בנוסף ליחסים הדי בריאים ומבינים בסה"כ שהיא וסה וונגה חלקו, באמת פורשת מענייניו של שְקוּע המחשבות לטובת מנה שנייה שנמצאה בקערת האוכל המעוצבת למדי שלה שבמטבח, בצידה השני של המאורה.
די פאקולו המהורהר הצליח לאחר כמה רגעי מחשבה להתאפס על עצמו, מה שהוביל אותו כצפוי לדידוי אחוז נקם וחימה אחר הכלבה.
הוא אולי חשב לעצמו ש"הכעס הוא גיהנום מחבק". אולי.
אולם, בכניסתו המפולספת אל חדר המטבח של המאורה
הוא נעצר לשניונת כאשר עינו מבחינה לפתע, תלוי על צידו השמאלי של מתקן תלייה לכלי מטבח, את מה שנראה כמחבת וואק אל חלד מרשימה- "זה מתוצרת חשאוושה" חשב לעצמו, כשהוא מתחיל לחשב על חברו הטוב של האדם כל מיני נוסחאות של שמן זית, שום, ועשבי תיבול ,כשלפתע הוא מרגיש רגיעה עמוקה שאופפת אותו.
זה בא עם שלוב מגע ידיה של סה וונגה ואיפה שמצלצל לו הענבל.
כעבור כמה רגעים הוא יירגע כליל.
מדובר פה בגברת מוכשרת להפליא.
גלי קול קטיפתיים גבוהים מאוד במידת כוסיותם שוב מנשפים באוזנו עם "אאווו..די פאפי בוא נחזור למיטה..".
בזמן שהמנה הפוטנציאלית מנקה למשעי את מה שהיה שם בקערה.
"מממ..הכל טוב...מון שרי צִירְפת..ממ.. בואי..אחרייך יקירתי.." הוא השיב רגוע בנוסף לאיזו תחזית: "אבל אחרי זה אני מבשל אותה..אני אמרתי לך שהייתי שף פעם נכון?"
"מה שתגיד פאפי"
"מאיפה הבאת בכלל את העכפרעושית הזאת?". התלוצץ כשנכנסו לחדר השינה.
הוא אכל אותה ממש.
אבל לפני זה -צריך לנהוג ברכבת.
*
אז לאחר פריקת המשא, העכפרעושית הזאת שבה כצפוי לטחון את הדלת בריריוּת מתקדמת.
כשהוא מונע מהכמיה הטבעית לשקט -או סתם מרעב שאחרי סקס די פאקולו קם נחוש, יוצא את הדלת, חופן את הבהמה ביד זריזה אחת לפני שהיא מספיקה לצלצל עליו שוב, מסיט בעורמה את ארון אביזרי הפטיש הנמוך שעומד לצד כניסתו של חדר המיטה כמחסום מפוקפק, מוליך את הבהמה אל המטבח, מדליק את להבת הגז בחוזקה, מניח בעדינות יתרה את ה"חשוושאה", משמנה בכמות נאה של שמן זית, וחוזר לחשב נוסחאות.
לא ברורה כל כך ההתעקשות הזאת שלו לטגן את הכלב.
אולי היא נובעת כתוצאה מכבודו הרמוס עקב דיוני בר שיכורים עם כלבי שיבאינו פילוסופים ארורים, או אולי זה בא מתוך תחושת מחוייבות עמוקה להרחבתו התמידית של המאמץ הקולונרי האנושי, בכלל- די פאקולו ראה את עצמו כסוג של אמן לא מוערך בתחום.
כך או כך, זהו השלב שבו סה וונגה נאלצת להעביר הילוך אל פלאג'ר השני, וחרבה עורפת עכשיו במכה אחת
את דלת העץ של חדר השינה ביחד עם ארון אביזרי הפטיש ומרסקת אותם כליל -כאשר שבבי עץ שפיציים ביחד עם תוכנו המפוקפק של ארון הסטיות מתפזרים לכל עבר.
היא ניסתה כאמור לשמור את זה במינימום הדרמה האפשרית,
אבל הוא התעקש להיות אמן.
ובאמת הדבר הזה השפיע עליו מאוד.
"אאוו וווהה..סה וונגה בייבי.., לא קלטתי אותך ככה בכלל.." פלט בהתרגשות למראה הכוסית הלא מחוייבת תחבירית בעליל הערומה יפֶה שמחזיקה מולו חרב די גדולה עכשיו.
זה לא מראה שרואים כל יום, אבל אולי צריך.
שוב גלי הקול הכוסיים מפתיעים אותו:
" פאפי למיטה מה.. נו אתה.. רוצה אומר אתה לא לחזור מה?" *(*כפי שצויין לעיל,מאגר הדיבורים של הגברת דהנ"ל-למעט פתיחתו של זה החיבור- היה ברובו של הזמן מצומצם למדי בכמותו, איכותו וּלעיתים מבולגן אף בסדרו וזאת בדרך שתבקש להיות השקולה ביותר ל'כוסית' במעמדה וכו')
"מה"?
" נו מה אתה אומר פאפי? אתה לא רוצה לחזור למיטה..?" התלחשה לעברו כאשר היא נועצת קלות את חודו של חרבה ברצפת העץ שמאחורי רגליה הארוכות פעמיים
בפעולה שמשתמעת מבחינתו בוודאי לשתי פנים ומסמלת את כניסתו הממששת וקרבה אל 'התחנה השנייה' כפי שניתן לומר ושמבחינתה מסמלת את כניסתו הקרבה אל התחנה האחרונה.
"או וווה החרמנית הזאת משוגעת יופי" אמר בדעתו המשוגע, כשהוא מרגיש כמוצא שלל רב.
"אממ..אחורייך יקירתי" הוא שיחק מילים כשהבהמה הנשכחת נשמטת מידו ארצה בפתיחה אחת.
"אממ..אתה היית ילד רע פאפי" שלף היופי עם החרב קלישאה מתורגמת
"אני חושבת..שאנחנו נצטרך לקשור אותך"
"זורם" זרם.
"ממ..אז תגיד לי פאפי.. מה אנחנו הולכים לעשות איתך?" הוסיפה בזיוניות.
"מממ..כל מה שבא לך? יא נקב חרמנית משוגעת" השיב השף הקשור ברגע של גילוי לב.
"הו אז אתה אוהב דיבורים מלוכלכים אה פאפי?"( די פאקולו היה למעשה חמוש במונולוגים ג'ורתיים ארוכים ביותר, הם גובשו לכדי שכלול מקסימלי לאחר שנים מרובות של מה שידוע בשפה האנגלית כ'הורינג')
וכמומחה בתחום הוא הרגיש צורך לחלוק כבוד.
"תתחילי את מאמי" אמר הענו.
"שאני אתחיל?" שאלה.
"בכבוד" ענה .
"אתה משתמש ביותר מדי שמן זית יא אידיוט, זה לא בריא, וזה עושה צרבת" מבחינתו של די פאקולו זה בהחלט היה דיבור מלוכלך.
"אני!?" התרעם.
"כן אתה יא אידיוט!"
"אהה..מה את מבינה בבישול בכלל?" הוא התגונן נמרצות.
"זה משפר טעמים טבעי"
"וזה טוב לזרימת הדם ללב ולהיפך"
חרץ את גורלו.
"כן?"
"כן!"
"טוב אתה אמרת, המלצת השף, בוא נבדוק"
"בוהמת! בואי רגע פאפי".
בתיאבון.